ההתקדמות בטכנולוגיות המים, לרוב בהובלה של חדשנות ישראלית, מציעה כיום לפלסטינים את ההזדמנות לקבל את זכויותיהם על מקורות מים טבעיים מבלי להפחית את זמינות המים לצד הישראלי. בהתאם למשא ומתן בין הצדדים, הפלסטינים יכולים לממש את מלוא זכויות המים שלהם על ידי הגברת השאיבה משלושה אגנים באקוויפר ההר, ובהתאמה ישראל תפחית את
השאיבה מאגנים אלה ותגביר את אספקת המים שלה באמצעות התפלה. באשר לזכויות מים מנהר הירדן, הרשות הפלסטינית, כמו ירדן, אינה יכולה כיום לממש את זכויות המים שלה ישירות מהנהר, בגלל הסטת מים וזיהום הנהר. כאן הצעה אחת יכולה להיות שזכויות המים של הפלסטינים יתממשו באמצעות שאיבה פלסטינית מוגברת מאקוויפר ההר או מהכנרת, בהתאם
לתקדים של הסכם השלום בין ישראל לירדן. העבודה פורצת הדרך של פרופ’ פרנקלין פישר מ-MIT מראה כי גם מנקודת מבט של כלכלה וקיימות, ניהול מים מיטבי יכול להתבצע באמצעות הקמת שוקי מים בין ישראל לרשות הפלסטינית ולהגיע ליעילות רבה יותר אם גם ירדן תצטרף.

ההובלה הישראלית בתחום ניצול מי שפכים מטופלים לחקלאות ופיתוח טכנולוגיה להתפלה באמצעות אוסמוזה הפוכה פירושם הפחתת הגבלות ואילוצים לגבי משאב המים. כיום 70 אחוזים ממי השתייה בישראל מגיעים מהתפלה, ומחצית מהגידולים החקלאיים מושקים במי שפכים מטופלים. בזכות הזמינות של ייצור מים בכמויות גדולות, המשלימות את המים הטבעיים, ניתן להגיע לחלוקה הוגנת של המים הטבעיים בין ישראלים לפלסטינים. השגת הסכם על המים תביא ליותר מים בכל בית פלסטיני ולשיפור דרמטי בחייו של כל פלסטיני, ותועיל באופן משמעותי לכלכלה הפלסטינית.

בהשוואה לסוגיות אחרות בהסדר הקבע לסכסוך הישראלי-פלסטיני – ירושלים, הפליטים, גבולות והתנחלויות וביטחון – סוגיית המים היא כיום הסוגיה הכי פתירה והכי פחות שנויה במחלוקת  מבין סוגיות הסדר הקבע. במשך 25 השנים האחרונות, הן הישראלים והן הפלסטינים ניהלו משא ומתן על בסיס הצורך להסכים בכל סוגיות הסדר הקבע כעסקת חבילה. בתקופת תהליך אוסלו כל חמש הסוגיות בהסדר הקבע נתפסו כקשות וכניתנות לפתרון רק כחלק מעסקה, שבה כל צד יתפשר
בכל נושא כחלק מעסקת חבילה. אי-הסכמה על כל סוגיות הסדר הקבע בו-זמנית גרמה לכך שלא הייתה התקדמות באף אחת מהסוגיות הללו. אקופיס מציעה פרדיגמת מדיניות המעניקה עדיפות לסוגיות הניתנות לפתרון, כמו מים, כדי להחיות את המשא ומתן לשלום. גישה זו אינה מתעלמת מהקשר העמוק של הקצאת מים לסוגיות אחרות בהסדר הקבע, כגון גבולות, פליטים והתנחלויות. הן הצד הפלסטיני והן הצד הישראלי במשא ומתן קושרים את סוגיית המים לריבונות, לגבולות ולכמויות המים הנדרשות לפליטים ולהתנחלויות. עם זאת, משאב המים הוא בר-החלפה מטבעו, כלומר ניתן להסכים על כמויות המים באופן שיביא בחשבון את המורכבויות הללו, וגם להסכים על זכויות מים מלאות לפלסטינים, ובכך לסלול את הדרך גם לפתרון הסוגיות האחרות בהסדר הקבע.

התקדמות בסוגיית המים תיצור דרך ביניים. היא תשפר את התנאים בשטח עבור הצד הפלסטיני המוחלש באמצעות הקצאת מלוא זכויות המים שלהם, תוך שמירה על ביטחון המים הישראלי באמצעות הגברת ההתפלה. התקדמות בסוגיית המים כאחת מסוגיות הליבה של תהליך השלום ופתרון שתי המדינות תראה לציבור בשני הצדדים שיש פרטנר לשלום, ותסייע בשיקום האמון הנחוץ בין שני הצדדים כדי לקדם את סוגיות הסדר הקבע האחרות, הקשורות לפתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא פחות חשוב – בשל משבר האקלים, הצורך לפעול בנושא המים דחוף יותר מאי פעם, והפתרון ישרת את צורכי ביטחון האקלים של שני העמים.

למרות גידול האוכלוסייה וההתפתחויות במהלך 25 השנים האחרונות, נסיגת הפלסטינים בעניין מים מאקוויפר ההר נותרה מוגבלת לתנאי הסכם אוסלו 2, הנאכפים לרוב באמצעות שליטה צבאית ישראלית. הדבר יצר מחסור רציני במים המשפיע על אזורים נרחבים בגדה המערבית, שם ניתנים שירותי מים עירוניים בערים כמו יאטה בדרום הגדה המערבית רק יום אחד בכל שלושה חודשים בתקופת הקיץ החמה. נוסף על כך, בשל המאפיינים הגיאולוגיים שלו, רוב אזור ההתחדשות של אקוויפר ההר פגיע לזיהום מי תהום, והוא מתכלה על ידי שפכים המטופלים בצורה בלתי מספקת ומזבלות של פסולת מוצקה במצב תברואתי גרוע. הגורמים לכך הם לרוב היכולת המוגבלת להתקדם בזמן בפרויקטים בשטח C. לפי הערכות, כ-47 מיליון מ”ק של שפכים
גולמיים ומטופלים בצורה גרועה ממקור פלסטיני משתחררים לסביבה המשותפת מדי שנה.

אקוויפר החוף מתחת לרצועת עזה נמצא במצב של שימוש יתר קיצוני. בשל כך, 96 אחוזים ממי התהום אינם ראויים לשתייה. מי ים חודרים לאקוויפר ורמות המליחות עלו אפוא הרבה מעבר למותר על פי הנחיות ארגון הבריאות העולמי (WHO) בדבר מי שתייה בטוחים. לכך מתווסף זיהום מהזרמת שפכים לא-מטופלים ברובם של שני מיליון בני אדם. המשך המצור על עזה והכישלון
בהשגת פיוס פנים-פלסטיני מביאים לכך שמשבר המים והתברואה הוא הגורם המרכזי לכך שרצועת עזה אינה מקום ראוי למגורים.

גם ישראל מושפעת לרעה ממשבר המים והתברואה בגדה המערבית ובעזה. שפכי הגדה המערבית זורמים בנחלים חוצי גבולות אל ערי ישראל הגדולות ומזהמים את מי התהום של אקוויפר ההר, שישראל לוקחת את חלק הארי שלו. דו”ח של האו”ם משנת 2009 העריך כי 50 עד 80 אלף מ”ק של מי שפכים לא-מטופלים או מטופלים חלקית זורמים מעזה לים התיכון מדי יום מאז ינואר 2008. עד שנת 2018 העריכו כי יותר מ-108 אלף מ”ק של שפכים גולמיים מעזה זורמים לים התיכון ים מדי יום דרך תשעה פתחי יציאה הפזורים לאורך קו החוף של עזה, מה שמאיים באופן ישיר על הכדאיות של מתקני ההתפלה בחופי ישראל, המהווים 70 אחוזים ממי השתייה של המדינה, וגם מאיים על ביטחון המים הישראלי ועל אינטרסים של ביטחון לאומי.

שני הצדדים משלמים מחיר כבד על כך שאינם פותרים את סוגיות המים, שבתנאים של שינוי האקלים יאיימו עוד יותר על הביטחון הלאומי של שני העמים. מגפת הקורונה הייתה צריכה להיות קריאת השכמה לשתי הממשלות, על כך שניהול בר-קיימא של משאבי מים משותפים חיוני לשמירה על סטנדרטים בסיסיים של היגיינה החיוניים לבריאות ולרווחה הכלכלית של ישראלים ופלסטינים כאחד. שמירה על הסטטוס קוו, בתקופה שבה ההתקדמות הטכנולוגית שינתה את עצם הרציונל לכך שהמים נחשבו מלכתחילה לסוגיה של הסדר הקבע, רק מדגישה את העובדה שסוגיות המים מוחזקות כיום כבנות ערובה של סוגיות אחרות בהסדר הקבע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. המאמצים של אקופיס להשגת הסכם מים הוגן בין ישראל והפלסטינים מדגישים זכויות הוגנות ואחריות שווה באשר לניהול משותף של מים משותפים.
‘זכויות הוגנות’ אין פירושן שכל הצדדים יקבלו כמויות שוות של מים טבעיים, אלא זה אומר שהם יזכו למעמד שווה במוסדות לניהול משותף ולהזדמנות שווה להשתתף בתהליכי קבלת החלטות. קריטריונים אלה מעידים על כך שלא המים משותפים, אלא ניהול המים של כל גופי המים המשותפים הוא זה המשותף.

המלצות עיקריות לממשלות ישראל, הרשות הפלסטינית וירדן:

–       שינוי פרדיגמת ‘הכול או לא כלום’ והסכמה על ניהול משא ומתן על סוגיות מים תחילה.

–       ניהול משא ומתן על הסכם מים שיחליף את סעיף 40 של הסכמי אוסלו מ-1994.

–       גיבוש תוכנית פעולה לטיפול בפרויקטים של מים וסביבה עבור הפלסטינים, על מנת לפתור בעיות דחופות כמו
אספקת מים ותברואה ברצועת עזה ובגדה המערבית.

–       הקמת ועדת מים ישראלית-פלסטינית משותפת לניהול מכלול המים המשותפים.

המלצות עיקריות לקהילה הבינלאומית:

–       לעודד את הצדדים להתנתק מפרדיגמה מדינית של ‘הכול או לא כלום’, בהתאם לעמידה בסדר העדיפות לגבי המזרח
התיכון ומדיניות החוץ בנושא ביטחון האקלים.

–       הקמת “קבוצת ידידי מים” – קואליציה של מדינות בעלות השפעה על ממשלת ישראל, על הרשות הפלסטינית או על שתיהן, שתקבל על עצמה הובלה בינלאומית לפתרון בעיות המים בסכסוך הישראלי-פלסטיני במסגרת פתרון שתי המדינות, המבוסס על פרמטרים מוסכמים בינלאומיים.

משבר המים בעזה וההשלכות על היציבות האזורית

גישה למים היא אתגר יום-יומי ברצועת עזה, שהיא אחד האזורים הצפופים ביותר בעולם. ללא נחלי איתן הזורמים כל ימות השנה ובשל כמות משקעים נמוכה, רצועת עזה נשענת כמעט לחלוטין על אקוויפר החוף, אך זיהום חמור מחדירת שפכים ומי ים פגע באופן בלתי הפיך באקוויפר זה. כמעט 97 אחוזים ממי האקוויפר של רצועת עזה אינם בטוחים לשתייה בגלל רמות מליחות גבוהות.

 משבר המים ברצועת עזה מתרחב גם לנושאי תברואה. הקיבולת הבלתי מספקת והזנחה של רשתות ומתקנים רבים לטיפול בשפכים, יכולות מוגבלות של תיקון ובנייה עקב הגבלות שהטילה ישראל על הכנסה לרצועה של חומרים המוגדרים “שימוש כפול” ואספקת חשמל בלתי מספקת להפעלת מתקני הטיהור – כל אלה החמירו במידה ניכרת את הזיהום הנובע מזרימת שפכים לא-מטופלים לים התיכון בשנים האחרונות.

 בהתחשב בעובדה שרצועת עזה נתונה במשבר הומניטרי מתמשך, ארגוני הסיוע ההומניטרי והפיתוח ביקשו למצוא דרכים להגברת אספקת המים, החל מאגירת מי גשם ועד מתקני התפלה גדולים. המצב הנוכחי, שבו משקי בית רבים חייבים לרכוש מי שתייה יקרים באיכות מפוקפקת מספקים פרטיים, אינו פתרון בר-קיימא לטווח ארוך ואינו נותן מענה לצרכים האנושיים הבסיסיים של החברה.

 אקוויפר החוף מספק 95 אחוזים מהמים לרצועת עזה ונמצא במצב של שימוש יתר קיצוני, עם שיעורי שאיבת מים הגבוהים פי שלושה מהאספקה המתחדשת. בשל כך מי ים חודרים לאקוויפר ורמות המליחות עולות אפוא הרבה מעבר למותר על פי הנחיות ארגון הבריאות העולמי (WHO) בדבר מי שתייה בטוחים. לכך מתווסף זיהום האקוויפר בניטראטים עקב הזרמת שפכים לא-מטופלים של 1.8 מיליון בני אדם.

 תושבי רצועת עזה תלויים יותר ויותר בהתפלה בקנה מידה קטן של מים במליחות קלה. מפעלי התפלה קטנים אלו אומנם מפחיתים את המליחות, אך אינם מרחיקים את המזהמים. מי שתייה ומים לבישול נמכרים לציבור בעיקר על ידי ספקים פרטיים, עם פיקוח מועט של רשויות הבריאות.

ההשלכות של משבר בריאות בעזה אינן מוגבלות לרצועה, הן גם מאיימות על היציבות האזורית. כ-90 אלף מ”ק של שפכים גולמיים מרצועת עזה זורמים לים התיכון מדי יום. זרמים של מי ים מעבירים שפכים לא-מטופלים לאורך חופי עזה ולכיוון חופי ישראל. בשל תנאי תברואה ירודים בעזה, התפרצות של מחלות ומגפות היא רק עניין של זמן. כפי שמעיד גם הגל האחרון של פליטים סורים שהגיעו לאירופה, גדרות גבול אינן עוצרות בני אדם נואשים. על פי המסקנה מדוח של האו”ם שפורסם לאחרונה, תוך חמש שנים בלבד של המשך חוסר פיתוח, רצועת עזה לא תהיה ראויה למגורים בשל סוגיות מים, תברואה ואנרגיה שהן מקור עיקרי לדאגה. יש לכך השלכות קודרות לא רק על האוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה אלא גם על האזור כולו.

 לישראל יש אפוא אינטרס מובהק וברור בשיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית ועם הקהילה הבינלאומית, להקלת המצב הנוכחי.

 לשם כך נחוצים האמצעים הבאים:

 – הכפלת כמות המים שישראל מוכרת לעזה, מ-10 ל-20 מיליון מ”ק: במארס 2015 התחייבה ממשלת ישראל להכפיל את כמות המים הנמכרת לעזה מחמישה ל-10 מיליון מ”ק. הקיבולת הנוכחית של צינורות המים העוברים מישראל לעזה היא 20 מיליון מ”ק. ניתן לערבב את המים המיובאים עם מי תהום, ובכך להפוך 40 מילון מ”ק של מי שתייה לזמינים.

 – הקלה על בניית מאגרים ותיקון הרשת: כיום ניתן לספק רק שמונה מתוך ה-10 מיליון מ”ק שישראל התחייבה לספקם, בגלל מחסור בנפח אחסון. יש צורך בנפח אחסון נוסף של עד 12 מיליון מ”ק (כדי להגיע לסך של 20 מיליון מ”ק) וכן בהשקעה דחופה בתיקון יעילות רשת החשמל, בהיקף מוערך של עד 50 אחוזים מקיבולת הרשת. הבנק לפיתוח גרמניה (KFW) משלים בימים אלה את השיפוץ של מאגר אל מונטאר בעיר עזה. תורמים בוחנים מאגר נוסף שיכיל מים שייובאו מישראל.

 – הגדלת היקף אספקת החשמל למים ולתברואה: ביוני 2016 אישרה ישראל אספקת חשמל של שישה מגה-ואט נוספים לעזה, על מנת להפעיל מפעל טיהור שפכים חדש שהוקם על ידי הבנק העולמי בצפון עזה (פרויקט NGEST). עם זאת, בהתחשב במצב חיבור הרשת הקיים בין ישראל לעזה ובחוסר היכולת לשלוט בהקצאת החשמל הנוסף הזה לאחר שחצה את הגבול, ללא הקמת קו חשמל ייעודי שיחבר את הסַפָּק הישראלי למפעל, אספקה נוספת זו עלולה להתפזר והיא לא תגיע ליעדה הסופי. על כן הקמת קו מתח זה היא תנאי בסיסי לתפקוד יעיל של המפעל. ואולם יש לראות בהקמת קו חשמל ייעודי אמצעי ביניים בלבד.

 – בטווח הארוך נדרש קו חשמל במתח גבוה שיספק תוספת של 100 מגה-ואט (קו 161 המתוכנן), צנרת גז מישראל לעזה להפעלה ישירה של תחנת הכוח של עזה וכן המתקן המוצע להתפלת 55 מיליון מ”ק מים.