התמודדות עם אתגרי המים במזרח התיכון
אזור המזרח התיכון וצפון אפריקה (MENA) הוא הדל ביותר במים בעולם. כבר כיום אנחנו צורכים הרבה יותר מים ממה שיש לנו. בשנת 2015 ישראל, ירדן והפלסטינים עשו "משיכת יתר" של כ-300 מיליון מ"ק מים מעבר ליכולת ההתחדשות של המים העיליים ומי התהום . עד שנת 2030, בסוף העשור הנוכחי, נצרוך כמות מים כפולה מהיקף הצריכה הנוכחי, יחס המאיים על עצם קיומם של משאבי המים הטבעיים שלנו. אנחנו שותים את המים של הדורות הבאים – אנחנו שותים את המים של ילדינו ונכדינו.
מים ותהליך השלום
מאז תחילת תהליך אוסלו ב-1993, כל ניסיונות המגעים לשלום התבססו על האמונה כי פתרון כולל לשלוש הסוגיות השנויות ביותר במחלוקת – ירושלים, גבולות ופליטים – הוא אפשרי.
בעשרים השנים האחרונות התבסס המשא ומתן לשלום בין ישראל לפלסטינים על התפיסה – הרווחת בשני הצדדים – כי חייב להימצא פתרון בו-זמני לכל סוגיות הליבה בסכסוך, כדי להשיג הסכם שלום שיהיה הסכם קבע. על פי גישה זו, ההקצאה השוויונית והניהול היעיל של המים הטבעיים המשותפים לישראל ולפלסטינים הוחזקו כבני ערובה של הכישלון בהשגת הסכמה על סוגיות הקבע האחרות.
בהדרגה הושג קונצנזוס שלפיו גישת 'הכול או לא כלום' נעשתה חלק מהבעיה, וכי התקדמות בסוגיות מסוימות שניתנות לפתרון, כמו מים, יכולה לסייע בשיקום אמון הציבור בכך שאפשר להגיע לשלום ולסיום פעולות האיבה.
מים - סיכון נמוך / תועלת פוליטית מקסימאלית
פתרון היבטים הקשורים למים אומנם לא יביא לבדו לפתרון כולל, אולם כל הסכם קבע עתידי לא יהיה שלם ללא הקצאה הוגנת ויעילה של משאבי המים המתוקים של האזור. יתרה מכך, בשל התפקיד האינסטרומנטלי של המים והתברואה בפיתוח חברתי וכלכלי, הקיימות של כל הסכם כזה תיפָגע אם לא יהיה מנגנון משותף להקצאה שוויונית ולניהול יעיל של משאבי המים.
הובלה ישראלית בהתפלה ובטיפול בשפכים או בשימוש חוזר בשפכים מטופלים יכולה לשנות את כללי משחק המדיני לא רק בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני אלא גם עבור האזור כולו. ישראל מייצרת כיום כמויות מים עודפות, כך שאף מגזר במדינה לא יפסיד אם ישראל תחלוק מים טבעיים עם הפלסטינים בצורה הוגנת יותר, ותמשיך למכור מים מותפלים לירדן. השגת הסכם חדש על הקצאת מים טבעיים המשותפים בין ישראל והפלסטינים כרוכה אפוא בעלות מדינית נמוכה עבור ישראל. לחקלאים ישראלים, שבעבר היו מקצצים בכמויות מים לחקלאות ולכן התנגדו למהלך כזה, אין כיום סיבה להתנגד. זאת ועוד, ממשלת ישראל והציבור מתגאים בתפקידם המוביל בתחום המים, והסחר במים הופך בעיניהם יותר ויותר לסוגיה אסטרטגית או לסוגיה של ביטחון ויציבות.
לאור זאת יש היגיון מדיני, חברתי וכלכלי רב בהתקדמות בסוגיות מים תחילה בתהליך המדיני הישראלי-הפלסטיני. אפשר למתוח ביקורת על מהלך כזה של השלמה עם הסטטוס קוו המדיני הקיים, אולם אם יגובש פתרון לסוגיית הסכם הקבע ה"קלה" יחסית, בצורה נכונה ובמטרה לשקם את האמון בין שני הצדדים, הוא יוכל לסלול את הדרך לחידוש הדיון בנושאים מדיניים רחבים יותר.
הזדמנויות אזוריות
ההיגיון של הובלת יוזמה מדינית תוך התמקדות במים מתחזק עוד יותר כאשר מביאים בחשבון את ההיבט הרחב של אי-היציבות האזורית. מכיוון שפליטים סורים ממשיכים לזרום לירדן השכנה ומוצאים שם מקלט, קידום הזדמנויות כלכליות הקשורות למים הן עבור הפליטים והן עבור האוכלוסייה הירדנית המקומית הוא בעל חשיבות עליונה, אם ברצוננו להימנע מאי-יציבות אזורית נוספת.
קידום פרויקטים אזוריים הקשורים לסוגיות מים אזוריות עם ירדן, כגון סחר מוגבר במים ותוכנית אב לבקעת הירדן, מציע הזדמנויות נוספות לא רק לבניית אמון ישראלי-פלסטיני אלא גם לשילוב התקדמות ישראלית בתחום המים, כדי לסייע בייצוב המצב ברמה אזורית. על ידי חיבור בין סוגיות מים ואנרגיה, גז טבעי ישראלי ופלסטיני ואנרגיה מתחדשת ירדנית, נוכל לקדם את היציבות באמצעות ניצול משאבי אנרגיה לייצור מים חדשים, ובכך להתחיל ליצור קשר של תלות הדדית בריאה בין כל הצדדים הנוגעים בדבר.